חֲתִירָה

אחת העבודות הבולטות בתערוכה "חֲתִירָה" של חן כהן ושי זילברמן, המוצגת בגלריה סדנת האמנים בירושלים, היא עבודת הווידאו "המנקות". הווידאו, בן 30 דקות, מציג שלוש נשים עירומות ובהן כהן עצמה. כהן עומדת במרכז החלל, ושתי הנשים האחרות משפשפות את גבה במטלית בתנועה שנעה בין רוך לאלימות, כאילו מנסות למחוק את העור מעל גופה. בהמשך הן עוברות לשאר חלקי הגוף, מגבירות קצב וכוח, עד שהפעולה יוצרת מעין טראנס שבו כהן בוחנת את גבול הכאב שהגוף מסוגל לשאת, רגע לפני קריסה.

הצילום, בגווני אפור חיוורים המזכירים מצב של עייפות וחולי, מציב את הצופה בתוך הסצנה. ההקרנה בגודל טבעי יוצרת תחושה שהאירוע מתרחש ממש בחלל התערוכה, כמו טקס המתבצע לנגד עינינו.

מהו הלכלוך שדורש פעולה כה עזה כדי להסירו. מול הגב האדום והכמעט מדמם התעורר בי שילוב של כאב ופלא, שקט פנימי שנמשך לאורך כל שלושים הדקות.

כהן סיפרה כי בתקופת העבודה על התערוכה הייתה במצב קיצוני של תת משקל, שגרם לעיוותים בגופה. במקביל, החמרה בדלקת פרקים כרונית יצרה הצטברות רעלים שפגעה בעור, בעיקר בגב העליון, אזור שאינה יכולה להגיע אליו. לדבריה, נוצר צורך ממשי שמישהו ישפשף בחוזקה את הפטריות ויטהר את הגוף. זהו טיפול עצמי שאינו מרפא ולעיתים אף מחמיר את מצבה, אך הוא הופך לפעולה אמנותית שבה הגוף הוא גם הזירה וגם החומר.

אמנות גוף רדיקלית: בין אלימות, ריפוי וטקס

אמנות שבה האמן פוגע בגופו כחלק מהמיצג, עד כדי פציעה ממשית, מוגדרת כ"אמנות גוף רדיקלית". ד"ר חנה פרוינד, בספרה "למה הם עושים את זה לעצמם", מתארת אמנים המעמידים את גופם במבחני סיבולת קיצוניים כמו פציעה עצמית, הקזת דם והתשה פיזית. אמנות כזו מעוררת תחושות סותרות של סלידה, תיעוב והיקסמות. היא נוגעת בסוגיות של גוף, מגדר, פוליטיקה וחברה, ובוחנת את גבולותיהם.

מרינה אברמוביץ', Rhythm 0 משנת 1974. אברמוביץ' הניחה בפני הקהל 72 חפצים, מנוצה ועד אקדח, ואפשרה לצופים לעשות בגופה כרצונם. תחילה נהגו בעדינות, אך בהמשך גזרו את בגדיה, דקרו אותה בקוצי ורדים ואדם אחד אף כיוון אקדח לראשה. אברמוביץ' כתבה לאחר מכן שהניסיון לימד אותה שכאשר משאירים את ההחלטות בידי הציבור, קיימת אפשרות ממשית להיהרג.

נלי אגסי, בעבודת הווידאו Sand it Better משנת 2000, מפנה את הפגיעה העצמית למרחב סמלי יותר. היא משפשפת את החזה בנייר זכוכית עד זוב דם או רוחצת את פניה במלח. אגסי מתארת את העבודה כאחת האופטימיות שיצרה, פעולה של התחדשות לאחר מות אביה. לדבריה, מי שיוצא מהעבודה באמצע מפספס את הרגע שבו היא מניחה יד על הפצע, רגע שבו נרמזת ההבנה שהריפוי מגיע מבפנים.

גם עבודתה של סיגלית לנדאו, Barbed Hula משנת 2000, התקבלה כאקט של פגיעה עצמית, אף שהאמנית עצמה לא התכוונה לכך. לנדאו מסתובבת עם הולה הופ עשוי תיל על חוף ימה של תל אביב. אף שהפנתה את הקוצים כלפי חוץ, נותרו צלקות. הכאב נוכח, אך כך גם קסם התנועה המחזורית, כמו מנטרה.

חן כהן: "לא מוסר ולא אלגוריה, אלא גוף שנדרש למגע"

בשונה מאברמוביץ', שבוחנת את גבולות המוסר ויחסי אמן־צופה, ובשונה מאגסי, שהופכת את הפגיעה העצמית למנגנון תרפויטי, כהן פועלת מתוך מקום אחר. היא מזקקת את הכול לפעולה פיזית שהגוף שלה נדרש לה. אין כאן אלגוריה או מחאה. זהו צורך גופני ממשי שבוחר להפוך ליצירה.

כהן מגדירה מראש את משך הפעולה, את רמת החשיפה ואת מידת הסבל שהיא מוכנה לשאת. הגוף שלה הוא החומר, והפעולה עצמה היא גם טיפול וגם מבחן. ב"המנקות", השפשוף אינו פגיעה עצמית לשם אמירה אמנותית. זהו צורך פיזי שכלוא בתוך גוף, ומקבל צורה של וידאו.

דווקא מתוך הדחיפות הגופנית הזו נוצרת עוצמה. זהו רגע שבו האמנות נסוגה צעד, והגוף עצמו מבקש את זכות הדיבור.